"איך לב נדיב יכול להיסגר
איך דבר כל כך נצחי יכול להיגמר"
דברים שאמרתי היום, בטקס גילוי המצבה של אחי עידו:
עידו אחי הקטן שלי
אני עומד פה, חודש וחצי כמעט אחרי שהלכת ואני לא יודע למי אני מדבר.
אני שואל את עצמי האם אני מדבר לכל האנשים שפה מסביב, למשפחה שלנו, או האם אני מדבר אליך? והאם אתה בכלל שומע?
החודש וחצי האחרונים שמו לי סימן שאלה גדול בכל הנוגע למה קיים ומה לא קיים. זו הפעם החמישית שאני מגיע למקום קבורתך ואני מנסה לדבר אליך, אבל אני לא יודע אם יש מי ששומע, או רואה, או שומר.
אבל אני מתעקש ומנסה בכל זאת, כי יש בי איזו אמונה מוזרה שאתה שומר עליי מלמעלה, וזה נוגד את כל מה שאי פעם חשבתי או האמנתי, אבל פתאום יש תחושה, ואני נאחז בה.
עידודי
שאני
כל אחד מהכינויים שאנשים כינו איתך ואני לא, כי בשבילי תמיד היית עידו, אחי הקטן.
אני מקנא בכל האנשים האלה. אני מרגיש שהם הכירו אותך טוב ממני, כי בשבילי תמיד היית ילד, תמיד היית ותמיד תהיה, ולכולם היית משהו אחר, גדול יותר.
אני זוכר איך התגאיתי בזה שאח שלי הפך להיות סמג"ד סיירת הנחל, וצחקתי על הפער בין השירות הצבאי שלי לשלך. אפילו דיי נדהמתי מאיך שאתה כל כך אוהב את הצבא ואתה יודע מה חשוב בחיים האלה, ושום דבר לא הסית אותך מהדרך שידעת שהיא הנכונה.
אני אהיה הכי כנה ואני אגיד שכרגע אני אפילו קצת כועס, היתה לנו שנה כל כך טובה, איך רצית ללכת לתפקיד כזה אינטנסיבי ומסוכן ולא נתת לנו עוד קצת תקופת חסד קטנה שבה יכולנו להנות יותר בתור משפחה מבלי לחשוש, או לפחות לצמוח ולהרוויח עוד קצת זמן איתך, אבל אתה ידעת מה טוב ונכון לך, ואז הכעס שלי מתחלף בהבנה וכאב עמוק.
בניגוד אליך, לי היה שירות צבאי רע. הרבה אחרי השיחרור שלי כשדיברנו על המשך הדרך שלך בצבא, אמרת שחשוב לך להיות מפקד, בשביל שלא יהיו עוד מפקדים כמו אלה שהיו לי.
אתה אולי אחי הקטן, אבל בהרבה מובנים אתה אחי הגדול.
עידו, קרה לי משהו מוזר השבוע, פתאום היה יום אחד שלא בכיתי בו. אחרי חודש וחצי שבו אני מתפרק וזועק ולא מבין איך זו המציאות שנפלה עלינו, פתאום יום אחד, היה סתם יום.
וזה הבהיל אותי נורא.
פתאום פחדתי להתרגל לזה שאתה לא כאן. ואני נורא מפחד מהמחשבה זאת.
אני רוצה לראות אותך סביב השולחן, להרגיש את החיבוק שלך, את הצחוק שלך, את הרגל הרועדת שלך כל פעם שאתה מתחיל לאבד סבלנות, אני מתגעגע לפנים שלך שמתחילות להתעצבן כל פעם שאנחנו מתחילים לעשות 20 שאלות ואתה נוזף בנו שאנחנו סתם מתעללים בעצמנו.
הפנים האלה שלך. תמיד צחקנו על זה שהתבלבלו בינינו או שמישהו באמצע הרחוב היה עוצר אותי עם פרצוף מבולבל ושואל…. שאני? אתה אח של שאני נכון?
אז צחקנו על זה, בשבעה כבר זה התחיל להימאס עליי, אבל היום אני גאה להסתובב עם הפנים שלך בעולם, עכשיו כל מי שיביט בי במבט מבולבל, ייזכר בך, וזה קצת גורם לי לחייך.
עידו, זה לא הגיע לנו מה שקרה לנו.
זה לא מגיע לאבא להרגיש את הכאב שהבן שלו הלך בעקבותיו לצבא.
זה לא מגיע לאמא לחשוש להסתכל על תמונות מהחופה שלך.
זה לא מגיע למעין להיקרא אלמנה בגיל כל כך צעיר אחרי שחשבה ששניכם יוצאים למסע של חיים משותפים יחד.
זה לא מגיע לקרן שיובל לא תזכור את דוד שלה.
וזה לא מגיע ליונתן, ולי ולטל שהילדים שלנו כבר לא יכירו אותך.
ושכולנו נתייחס אליך בתור זיכרון.
אתה לא זיכרון, אתה אח שלי ואתה היית פה איתנו והשפעת פה על כולנו ואהבנו אותך והערצנו אותך ורקדנו ביחד ושמחנו ביחד ותכננו תכניות ביחד והיה לנו עתיד ביחד של משפחה אוהבת ומאושרת.
אני לא מוכן להתייחס אליך בתור זיכרון, אבל לפעמים העתיד הזה רץ במהירות האור במחשבות שלי, ואני חושב על כל האירועים שהולכים להיות לנו בחיים ועל זה שאתה לא תהיה שם.
ואני לא מפסיק לבכות. אילון שני רז